התאריכים
תשעה באב הוא יום האבל הלאומי של העם היהודי, התאריך שבו נחרבו שני בתי המקדש בירושלים, והצום הארוך בשנה לצד יום הכיפורים. הוא חל תמיד בט׳ באב, ובלוח הלועזי נודד בין אמצע יולי לאמצע אוגוסט. השנה הצום נכנס בשקיעה של הערב הקודם, ויוצא בצאת הכוכבים ב־27/7/42 (יום ראשון): כעשרים וחמש שעות.
שני הבתים שנחרבו
בלב היום הזה עומדים שני בניינים. תשעה באב הוא התאריך שבו נחרב בית המקדש בירושלים: פעם אחת בידי הבבלים, ופעם שנייה כארבע מאות שנה אחר כך בידי הרומאים. כל השאר שנקשר ליום הזה נאסף סביב שתי החורבות האלה.
בית ראשון עמד על הר המוריה כארבע מאות שנה, מימי שלמה. בשנת 586 לפני הספירה, אחרי מצור ממושך של נבוכדנאצר מלך בבל, נפרצו חומות ירושלים, וכחודש אחר כך הגיע נבוזראדן רב הטבחים ״וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה׳ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם״ 1. המקרא עצמו אינו אחיד בתאריך: ספר מלכים כותב בשבעה בחודש, ירמיהו בעשור בו. התלמוד מיישב את הסתירה על פני ארבעה ימים: בשבעה נכנסו הזרים להיכל, בשביעי ובשמיני אכלו וקלקלו בו, ובתשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האש, שהוסיפה לבעור כל היום שלמחרת. רבי יוחנן אמר שאילו היה חי אז היה קובע את הצום דווקא בעשירי, שבו נשרף רוב ההיכל; החכמים השיבו שתחילת הפורענות קודמת 2. כך נקבע היום על הרגע שבו הוצתה האש, ולא על הרגע שבו הכול היה כבר אפר.
בית שני נבנה בידי שבי ציון, הורדוס הרחיב אותו לאחד המבנים הגדולים בעולם העתיק, והוא היה מרכז החיים היהודיים כארבע מאות ועשרים שנה. בשנת 70 לספירה, בשלב האחרון של המרד הגדול, סגרו הלגיונות של טיטוס על ירושלים שכבר גוועה ברעב ונקרעה בין סיעותיה; החומות נפרצו בתמוז, ובאב עלה ההיכל באש. מה שנגמר שם לא היה רק בניין: הקרבנות פסקו, שלוש הרגלים איבדו את יעדן, הכהונה נותרה בלי עבודה, והריבונות היהודית בארץ הסתיימה למאות שנים. מה שקם במקומו, יהדות שמרכזה בבית המדרש ובתפילה, הוא התשובה שיצאה מן השרפה ההיא.
סביב שני התאריכים האלה התקבצו אחרים. המשנה במסכת תענית מונה חמישה דברים שאירעו בתשעה באב: נגזר על דור המדבר שלא ייכנס לארץ, חרב הבית בראשונה ובשנייה, נלכדה ביתר, מעוזו האחרון של מרד בר כוכבא, בשנת 135, ונחרשה העיר 3. מאוחר יותר נוספו גירוש ספרד, שהמועד האחרון ליציאת היהודים ממנה נפל בתשעה באב של 1492, ופרוץ מלחמת העולם הראשונה. הרשימה מעולם לא נסגרה, אבל היא נמדדת תמיד מול מה שעומד במרכזה. אותה משנה מוסיפה גם את המשפט שקובע את קצב החודש כולו: משנכנס אב, ממעטין בשמחה.
איך היום נראה
לפני. בשעות האחרונות של האור יושבים לסעודה המפסקת. בבתים רבים אוכלים בה עדשים או ביצה קשה: מאכלים עגולים, אותם עצמם שנהוג להביא לבית אבלים. השולחן נמוך, אין יין ואין בשר, וכמעט אין שיחה.
בערב. בבית הכנסת האורות כבויים ונשארו נר אחד או שניים, והספסלים ריקים; אנשים יושבים על הרצפה או על שרפרפים נמוכים, בלי נעלי עור. ואז נפתחת מגילת איכה ונקראת בניגון שאין כמותו בשום לילה אחר בשנה: ״אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה״ 4. מי שקורא מדבר בגוף ראשון, כמי שנשאר בעיר שהתרוקנה.
במשך היום. הצום נמשך כעשרים וחמש שעות, ולצד האוכל והשתייה נמנעים גם מרחיצה, מסיכה, מנעילת נעלי עור ומיחסי אישות. בבוקר אומרים קינות עד סמוך לחצות, וגם הלימוד נעצר מפני שהוא משמח. אחרי חצות קמים מן הרצפה, והמתח מתחיל להתרופף.
בחוץ. בישראל בתי קפה, מסעדות ומקומות בילוי סגורים בערב תשעה באב לפי חוק, והרחובות שקטים מהרגיל. רחבת הכותל מתמלאת עשרות אלפי אנשים שיושבים על האבן עד השעות הקטנות.
קמצא ובר קמצא
הסיפור המפורסם ביותר על החורבן אינו סיפור על צבאות. הוא סיפור על הזמנה שהגיעה לכתובת הלא נכונה.
לאדם אחד בירושלים היה אוהב ששמו קמצא ושונא ששמו בר קמצא. הוא ערך סעודה גדולה ושלח את משרתו להביא את קמצא; המשרת התבלבל בשם וחזר עם בר קמצא. כשראה בעל הבית את שונאו יושב בין האורחים, אמר לו לקום ולצאת.
בר קמצא ניסה להציל את מה שאפשר. הנח לי להישאר, אמר, ואשלם על מה שאוכל ואשתה. לא. אשלם על חצי הסעודה. לא. אשלם על הסעודה כולה. לא. ואז, במילות התלמוד: ״נַקְטֵיהּ בִּידֵיהּ וְאוֹקְמֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ״: אחז בו בידו, הקים אותו והוציא אותו החוצה 5.
הפרט שהופך את זה מסיפור על גסות רוח לסיפור על חורבן הוא מה שקרה בחדר באותו רגע: האולם היה מלא, ישבו בו חכמים, ואיש לא אמר מילה. בר קמצא יצא משם מושפל, הלך אל הקיסר והלשין על בני עירו, ומשם התגלגלו הדברים עד המרד ועד שריפת הבית. רבי יוחנן פותח את כל הפרשה במשפט אחד: ״אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם״ 6.
התלמוד במסכת יומא אומר את אותו דבר בלי סיפור: בית ראשון חרב בגלל עבירות חמורות, אבל בית שני, שבו עסקו בתורה, במצוות ובגמילות חסדים, חרב מפני שנאת חינם 7.
השועל שיצא מקודש הקודשים
ויש סיפור שני, והוא זה שמסביר איך יום כזה שורד אלפיים שנה.
זמן מה אחרי החורבן עלו כמה חכמים לירושלים. כשהגיעו להר הצופים קרעו את בגדיהם, וכשהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא ממקום קודש הקודשים. הם פרצו בבכי, ורבי עקיבא צחק. מפני מה אתה מצחק, שאלו. מפני מה אתם בוכים, השיב. אמרו לו: מקום שכתוב בו ״והזר הקרב יומת״, ועכשיו שועלים מהלכים בו, ולא נבכה? 8
עקיבא הסביר שהוא רואה שתי נבואות ולא אחת. אוריה ניבא שציון תיחרש כשדה; זכריה ניבא שעוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. כל עוד לא התקיימה הראשונה, אמר, אפשר היה לחשוש שגם השנייה לא תתקיים: ״עַכְשָׁיו שֶׁנִּתְקַיְּימָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה, בְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּימֶת״. ענו לו בלשון הזאת: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו 9.
זה המבנה של היום כולו. התלמוד במסכת תענית קובע שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה 10: האבל אינו הסוף אלא התנאי. גם קריאת איכה בנויה כך: המגילה נחתמת בפסוק קשה, ולכן חוזר הקהל בקול על הפסוק שלפניו, ״הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם״ 11, ומסיים בבקשה במקום בייאוש.
בישראל של היום, שבה חלק מהבטחתו של זכריה גלוי לעין, השאלה מה בדיוק מציינים בתשעה באב חוזרת ונשאלת בכל שנה, והשאלה עצמה היא אולי הסימן הטוב ביותר לכך שהיום הזה עדיין עובד.
שאלות נפוצות
מתי תשעה באב?
תשעה באב חל תמיד בט׳ באב (27/7/42), אלא אם כן הוא נדחה משבת ליום ראשון. בלוח הלועזי הצום נודד בין אמצע יולי לאמצע אוגוסט.
מתי נכנס צום תשעה באב?
הצום נכנס עם שקיעת החמה בערב שלפני יום הצום (27/7/42). בניגוד לצומות הקצרים, שמתחילים עם עלות השחר, תשעה באב מתחיל כבר בלילה. שעת השקיעה משתנה בין ערים בכמה דקות; הזמנים המדויקים לעירך מופיעים בראש העמוד.
מתי יוצא צום תשעה באב?
בצאת הכוכבים של יום הצום (27/7/42), כלומר כשלושים עד ארבעים דקות אחרי השקיעה, לפי המנהג המקומי.
כמה שעות נמשך הצום?
כעשרים וחמש שעות, משקיעה ועד צאת הכוכבים למחרת. זהו אחד משני הצומות הארוכים בשנה: השני הוא יום הכיפורים. ארבעת הצומות האחרים (עשרה בטבת, י״ז בתמוז, צום גדליה, תענית אסתר) נמשכים רק מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.
מה קורה כשתשעה באב חל בשבת?
הצום נדחה ליום ראשון, י׳ באב. זה קורה לא מעט. במקרה כזה שבת עצמה נשמרת כרגיל, בלי סימני אבלות, והכול מתחיל בשקיעה של מוצאי שבת.
מתי מתחילים ״בין המצרים״ ו״תשעת הימים״?
״בין המצרים״ הם שלושת השבועות מי״ז בתמוז ועד תשעה באב. ״תשעת הימים״ הם מראש חודש אב (18/7/42) ועד הצום (27/7/42), ובהם נהוגה אבלות מוגברת.
תאריכים וקישורים
הטבלה שבראש העמוד מציגה את תשעה באב כפי שהוא נופל בפועל: התאריך העברי, התאריך הלועזי המקביל ויום השבוע, לשנה שנבחרה ולשנים שאחריה.
הצום נכנס בשקיעה של הערב שלפניו ויוצא בצאת הכוכבים של יום הצום: כעשרים וחמש שעות.
דפים קשורים
מראי מקום
- מלכים ב׳ כ״ה, ח–ט ספר מלכים ב׳, פרק כ״ה, פסוקים ח–ט
וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ... בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה׳ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ.
למקור - בבלי, מסכת תענית כ״ט ע״א תענית כ״ט ע״א
אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּשִׁבְעָה, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״בֶּעָשׂוֹר״... הָא כֵּיצַד? בְּשִׁבְעָה נִכְנְסוּ נׇכְרִים לַהֵיכָל, וְאָכְלוּ וְקִלְקְלוּ בּוֹ שְׁבִיעִי שְׁמִינִי, וּתְשִׁיעִי סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה הֵצִיתוּ בּוֹ אֶת הָאוּר, וְהָיָה דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ... וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵי הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא קְבַעְתִּיו אֶלָּא בָּעֲשִׂירִי, מִפְּנֵי שֶׁרוּבּוֹ שֶׁל הֵיכָל בּוֹ נִשְׂרַף. וְרַבָּנַן — אַתְחַלְתָּא דְפוּרְעֲנוּתָא עֲדִיפָא.
למקור - משנה, מסכת תענית ד׳, ו מסכת תענית פרק ד׳, משנה ו
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב... בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.
למקור - מגילת איכה א׳, א איכה פרק א׳, פסוק א
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת, הָיְתָה לָמַס.
למקור - תלמוד בבלי, מסכת גיטין נ״ו ע״א גיטין דף נ״ו עמוד א
אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: יָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי פַּלְגָא דִּסְעוֹדְתָּיךְ! אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: יָהֵיבְנָא לָךְ דְּמֵי כּוּלַּהּ סְעוֹדְתָּיךְ! אֲמַר לֵיהּ: לָא. נַקְטֵיהּ בִּידֵיהּ וְאוֹקְמֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ.
למקור - תלמוד בבלי, מסכת גיטין נ״ה ע״ב גיטין דף נ״ה עמוד ב — פתיחת רבי יוחנן
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב יְרוּשָׁלַיִם.
למקור - תלמוד בבלי, מסכת יומא ט׳ ע״ב יומא דף ט׳ עמוד ב
אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה בּוֹ שִׂנְאַת חִנָּם. לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים.
למקור - תלמוד בבלי, מסכת מכות כ״ד ע״ב מכות דף כ״ד עמוד ב — השועל
שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיוּ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַצּוֹפִים קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת רָאוּ שׁוּעָל שֶׁיָּצָא מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, הִתְחִילוּ הֵן בּוֹכִין וְרַבִּי עֲקִיבָא מְצַחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְצַחֵק? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״, וְעַכְשָׁיו שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בּוֹ, וְלֹא נִבְכֶּה?!
למקור - תלמוד בבלי, מסכת מכות כ״ד ע״ב מכות דף כ״ד עמוד ב — עקיבא ניחמתנו
עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּימָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָירֵא שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּים נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, עַכְשָׁיו שֶׁנִּתְקַיְּימָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה — בְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּימֶת. בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא נִיחַמְתָּנוּ, עֲקִיבָא נִיחַמְתָּנוּ.
למקור - תלמוד בבלי, מסכת תענית ל׳ ע״ב תענית דף ל׳ עמוד ב
מִכָּאן אָמְרוּ: כׇּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, וְשֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ.
למקור - מגילת איכה ה׳, כא איכה פרק ה׳, פסוק כא
הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.
למקור